חלק 4

מבוא למימון

איי, כמה קשה להשיג מימון להצגות. איי, תקציב התרבות. איי, תקציב הפרינג׳. איי, אנחנו כל כך מסכנים, עלובים, שוליים, אין לנו קהל, לא נותנים ליצור כאן, אם לא רוצים לא צריך, וכו׳ וכו׳ וכו׳. אני חושב שהרבה יוצרים, בטח יוצרי תיאטרון פרינג׳, חשבו לעצמם חלק מהדברים האלה, בצורה זו או אחרת. והאמת היא שיש בדברים האלה גרעין של אמת. מאד קשה לגייס תקציב להצגת פרינג׳, כזה שיספיק גם להעלאת ההצגה בסטנדרטים אמנותיים גבוהים וגם להרצה שלה בסטנדרטים כאלה (זה חלק שפחות מדברים עליו. בדרך כלל התקציבים נמוכים ונגמרים בשלב ההפקה, ואז צריך איכשהו להריץ את הדבר הזה). התקצוב וההתנהלות של המדינה, בתחום התרבות בכלל והפרינג׳ בכלל, בעייתיים (אולי האנדרסטייטמנט של המאה), מה שמביא להתנהלות בעייתית של המוסדות. הדברים האלה ידועים, מוכרים, ולמען האמת גם כבר די מעייפים. אין ספק שחייב להגיע שינוי, ושהוא יהיה חייב להיות שינוי יסודי, הן בתפיסה והן בביצוע בשטח. אבל, בפראפרזה על דבריו של פיקאסו, נראה לי שכל מה שיוצרי תיאטרון פרינג׳ מדברים עליו כשהם נפגשים הוא הבעיות התקציביות שיש להם. רוצה לומר: אפשר לדבר גם על סחיבת קוליסות!

כל יוצר/ת מגלה את האמת המרה הזאת בשלב מסוים. אצלי הגילוי הזה התחלק לשניים – קודם גיליתי שכדי להעלות הצגה אני חייב קודם כל להשיג בעצמי מקורות מימון (ושאין לי מושג מאיפה להתחיל לעשות את זה), ואחר כך גיליתי שמערכת הפרינג׳ בעצם בנויה על כך שהמוסדות ירוויחו מהצגות שרצות אצלן ובהן השקיעו סכומים יחסית נמוכים. צריך לעבור את השלב הזה ולגלות איפה אנחנו חיים. לא כדי לבוא בטענות למוסדות – למרות שיש בהחלט על מה – אלא כדי להבין איך הדבר הזה עובד ומה עושים איתו.

באחת מהפעמים הראשונות בהן הגשתי הצעה לפסטיבל עכו הייתי צריך לענות על השאלה בנוגע ל״חזון האמנותי שלך בנוגע להצגה״. זה בעצם היה טופס הגשה שלא השתנה בערך עשור (נראה לי שהוא השתנה בפסטיבל האחרון – הידד!) ועדיין הורה לשלוח קבצים בפורמט doc ולא docx. אני זוכר שבהתחלה השאלה הזאת גרמה לי לגחך, ולאחר מכן לכעוס. מה זאת אומרת מה החזון האמנותי שלי בנוגע להצגה? אני שולח לכם מחזה, נכון? ארבעים ומשהו עמודים בערך? אז אולי תקראו אותו והוא ייתן לכם מושג לא רע בנוגע לחזון האמנותי? הרגשתי מאד מיוחד וצודק כשכתבתי, כתשובה לשאלה הזאת, ״לעשות הצגה טובה״. לא התקבלתי.

עברו כמה שנים וכמה הגשות. לכל מקום יש את צורת ההגשה שלו, את הוריאציה שלו על הדבר. אבל המהות, לדעתי, די דומה: אנחנו ננסה לקרוא כמה שפחות ממה ששלחת ולדעת כמה שיותר פרטים על הפרויקט שאתה מציע לנו, ואם נראה כי טוב נתעמק בהצעה שלך באמת. שוב, גם לזה יש הצדקות – מספר ההגשות בטח גדל, הצוות מצומצם, אין תקציב (שוב!) וכולי. בשלב מסוים החלטתי להפסיק להתבאס מזה ולנסות לנצל את זה לטובתי. בואו לא נטעה: ההגשות הללו הן דבר מבאס במהות. אבל אפשר להפיק מהן גם משהו חיובי בנוגע לפרויקט, בלי קשר אם מתקבלים או לא. יש משהו בדרישה של לכתוב תקציר, חזון אמנותי, תקציב מוערך, רקע ומה שלא יהיה שמאפשרת בחינה כוללת של הפרויקט, כמעט במבט חיצוני. אפשר ללמוד הרבה על הטקסט שכבר כתבת מהצורה שבה כותבים את התקציר שלו. זה מאיר הרבה נקודות בטקסט, במיוחד את המבנה שלו. האם מתרכזים בעלילה, או בשפה האמנותית ששואפים ליצור? איך נראות לנו הדמויות שפועלות במחזה מבעד לתקציר? ועוד הרבה נקודות שיכולות לעלות מכמה שורות של תקציר.

אני עדיין שונא לכתוב תקצירים, חזון אמנותי ואת כל הדברים שהם מסביב למחזה. לעזאזל, הרבה מאד פעמים נדמה לי שלוקח לי יותר זמן לכתוב תקצירים מאשר מחזות. אני גם לא טוען שבעצם מדובר במסע פנימי שגורם לי להבין יותר טוב את עצמי ואת היצירה שלי. לא. במדובר בדבר קשה וסיזיפי שאין בו את התרוממות הרוח שיש בכתיבת סצינה טובה או דיאלוג מעניין. אבל נדמה לי שאני מבין למה מערכות כמו תיאטראות, פסטיבלים או גופים שתומכים בהפקות דורשים את הדברים האלה – כי, בעצם, אני מבקש מאנשים שלא מכירים אותי ואת הפרויקט שאני עובד עליו שיסמכו עליי ועליו וייתנו לי סכום כסף מסוים / במה / שניהם. והכי חשוב: אני מצליח להפיק דברים שמשפרים את היצירה עצמה תוך כדי התהליך הלא תמיד מרנין הזה.